מכה אפורה

בניגוד ל"פלורנטין", הדמויות ב"סרוגים" שקועות בעצמן, חסרות כל אמירה, משעממות, תלושות וסתמיות. תסתכלו עליהם, אבל ממש לא תראו אותנו

לא פופולארי לשבת על כסא המבקרת הרעה, במיוחד כשהמדובר הוא בסדרה "סרוגים", שנמשלת לתפוח אדמה לוהט המחוזר בכל פורום ואתר. דווקא בגלל זה חשוב לי לציין מספר הערות חשובות לגבי סרוגים:

סרוגים חפה מיומרות. היא לא מכוונת גבוה כמו "פלורנטין" המוצלחת ו"הפוך" בשעתן, אשר היו לפה לדור שלם של צעירים ושאפו לבטא ישראליות עכשווית.

יוצרי הסדרה לא השכילו להסתכן ולהעיז באמירה חברתית, ערכית, אפילו טלוויזיונית נוקבת מהזן האיכותי שתוכל להרים לראשונה את קרן המגזר ותסחף יחד איתו את התעשייה כולה. בעידן של אינפלציה טלוויזיונית גואה, יישרו שפירא ודיבון, יוצרי הסדרה, קו עם התוצרת המקומית ונתנו לנו עוד מאותו החומר. "מתי נתנשק" בוורסיה דתית. לראייה, ניכרת ההשקעה בסט שחקני הרכש החילוניים של הסדרה, מה שעזר לא אחת ביחסי הציבור. אבל האם יש בכל אלה כדי לפצות על דיאלוגים לא בשלים, דמויות שטוחות בחלקן ותלישות מקוממת מההוויה הישראלית הכללית? בסופו של דבר, הבועה של קטמון מתפוצצת לכולנו בפרצוף. מסתבר, בפעם המי יודע כמה, שהיא לא יותר מאשר אחותה הדוסית החורגת והמפגרת של שיינקין.

דומה שהחבר'ה של סרוגים אכן שקועים עמוק בביצה של עצמם.אגוצנטריים, עסוקים ומנותקים ובעיקר, לא נעים לומר - משעממים.

גם ב"פלורנטין" הדמויות חיו את חיי היום יום שלהן בשקט יחסי, מצאו עבודה זמנית לא רצינית וחתמו בלשכה. אז מה ההבדל, תשאלו? אלו לפחות ניהלו התכתבות עם הסביבה, חשפו עולם פנימי עשיר והשגות מרחיקות לכת. אחד הפרקים המזוהים ביותר עם הסדרה היה פרק שלם שהוקדש כולו לאבלות ספונטנית של הדמויות בעקבות רצח רבין. ואצלנו? התימה בסרוגים נעה סביב נושא אחד ויחיד: רווקות. יתרה מזאת, ניכר כי יוצרי סרוגים הצליחו לטשטש בכישרון רב כל סממן מגזרי בדמויות ולהישאר עם הבלחות של הומור עצמי חביב ולא מאיים בדבר תפילין ועוגיות בית כנסת. כך, לא ברור מה חושבת רעות הפמיניסטית על סוגיית ההתנחלויות. לא ידוע על השפעות דרמטיות שחוו הדמויות בעקבות הגירוש או אם נגעו בשכול במהלך מלחמת לבנון השנייה. לא דובר על נטיות אנרכיסטיות או שנויות במחלוקת, תחביבים ביזאריים או כשזה נוגע למגזר, אפילו סתם הרקדה או גמ"ח של אחר הצהרים. בעיקר לא מובן מה פשר הקשר בין הודיה לאברי, הזוג שאמור היה לייצג עבורנו שני קצוות מנוגדים של החברה הישראלית. הפוטנציאל לרומיאו ויוליה הישראלים נמצא מרחק נגיעה מהטקסטים שיכלו להיות שנונים, מרתקים ואף חתרניים, אך הם סתמיים ולא מתרוממים וחבל.

במקום להפריך סופסוף את הקלישאה המוכרת והחבוטה בה אנו נמדדים עפ"י אורך השרוול וגודל הכיפה, הפכו דווקא אלה ביודעין או שלא ביודעין, למרכז הכובד של הסדרה, בחירה שיכולה להעיד על הליכה בתלם על פני העזה והסתכנות באידיאולוגיה הלא תמיד "פוטוגנית".

אך אולי אין לבוא בטענות אל הכותבים. תמונת מראה של עצמנו אף פעם לא יכולה להיות מחמיאה, בייחוד כשמדובר בחבורת רווקים מזדקנת. ואכן, כוחה של סרוגים טמון בכל זאת בתמונת המצב העגומה שהיא מייצרת. חברה שלא השכילה לייצר פתרונות ראויים עבור מיטב הצעירים שלה, שלא תצפה שהאחרונים לא יעמידו לעצמם אלטרנטיבה. זהו כתב האשמה החמור העולה מן הסדרה.ובאשר לדמויות? רווקות שלא מנוהלת כראוי, סופה שתזקוף את ראשה המכוער ותנהל אותנו. עסק ביש של ממש. והעתיד? בינתיים לוט בערפל.

העיסוק התמידי בדייטים סופו שיגרור הסתגרות ושקיעה ברחמים עצמיים (יפעת) ובררנות יתר (רעות) במקרה הטוב או אוטיזם חברתי (נתי) במקרה הרע.

מצד שני, "המסר המנחם" הוא שאפשר תמיד לפלרטט עם העולם החילוני כמו בת הרב הודיה.