הנוער האובד

מלודיה פה, פצעי כאב פתוחים ומדממים שם, קצת גיטרות, מילים עמומות ולא מחייבות והכל במינונים מדודים ולחנים מהוקצעים והרי לכם תמצית רעיונה של "בלקפילד"

נכתב ודובר כבר כל כך הרבה בעניין השוני בין גפן וווילסון.

באמת, לא יקשה כל כך על המתבונן מהצד לאתר את ההבדלים הבולטים בין השניים, בעיקר כיוון שהם (ההבדלים) כל כך שטחיים וחיצוניים עד שהם פשוט מתבקשים. גפן מוחצן מאד, פזיז ונחשב אף לפרובוקטור בעוד שווילסון מצטייר כאיטי יותר, שקול, מפויס ומופנם ובעיקר מתהדר בגינוני איפוק ונימוס אופייניים כל כך, כיאה לבן הממלכה הבריטית. אולם בעוד שההבדלים החיצוניים ברורים כל כך, מבט מעמיק יותר יגלה שעל אף המרחק הפיזי בין השניים (ישראל-אנגליה), הקילומטראז' שצברו (אביב כאמן ישראלי מוכשר ווילסון כבעל קרדיט בשוק הבינלאומי) וההבדלים הבולטים- האמת היא שרב הדמיון על המפריד.

בסופו של דבר מדובר בשני מוזיקאים מחוננים, נערצים בארצותיהם ושבריריים. שניהם מורגלים בעשייה של מוזיקה אינטיליגנטית, שניהם מעודכנים ומעורים: גפן הוא דעתן ומעורב, וווילסון יכל היה בקלות, להיות פילוסוף מושלם לולא היה מוזיקאי. העניין הדומיננטי ביותר המשותף להם ככל הנראה והמוצא את ביטויו באלבום הוא בסופו של דבר "האוניברסליות של הכאב והריקנות" ששניהם מביאים אתם ל"בלאקפילד": האהבה שנעלמה, "שוכב במיטה כשתמונתה מהדהדת בראשי" וכשהם טיפה מעיזים אז גם "הכעס וכדורי השינה" ובקיצור כל מה שנכנס תחת הקטגוריה של "אוהב אותה-עוזב אותה".

"בלאקפילד" אמורה הייתה להיכנס בקלילות אלגנטית לנישת הרוק אבל מעבר למוזיקה עמומה, מלודית ועריבה לאוזן אין כאן שום דבר מיוחד וראוי לציון. הם אמנם לא יוצרים מוזיקה מתחנפת, אבל הם בהחלט יוצרים מוזיקה רכה ושבירה, כזו שלא מאיימת וגם לא ממש בולטת בהוויית הרוק העולמית. במקום או בזמן בו ז'אנר הרוק העולמי האתני מגוון כל כך, גם ל-"בלאקפילד" יש מקום בתוך כל הכאוס הזה ואז גם אפשר לומר שבאותה משבצת היא עושה מוזיקה מצוינת, משובחת ונקייה- חפה ממניירות ולא מתיימרת להיות משהו שהיא לא. החבר'ה פשוט באים לעשות מוזיקה ומוזיקה טובה, כזו שלא בכדי מאגדת סביבם גרעין מעריצים מסור.

באשר לרמת הטקסטים באלבום, הרמה אחידה אבל מאד מזכירה את גפן הנער.על אף שלעולם לא נחשוד ש"בלאקפילד" היא כוס התה של מעריצותיהן של נינט ו"הבלוג של מאי", מבחינת מילות השירים, בלאקפילד היא מאד פופית. בעוד שהסאונד איכותי, מיוחד וסוחף אותך במעין מערבולת רגשית נראה כאילו לא הושקע במילים דגש רב, אולי מתוך אסטרטגיה בה המוזיקה היא בפרונט ליין. המילים אינן מורכבות מידי או קשות לעיכול ולרוב גם אינן משאירות בך את חותמן הרעיוני.

המילים באלבום של "בלאקפילד" הן אובדניות במינון, נושאות ומכילות את אותו געגוע לבחורה שאיננה ואת כאבי ההתבגרות של הבחור הדכאוני בן ה-17. נשמע לכם מוכר? ממש כמו המוזיקה שעשה גפן עד כה, רק שהן נעדרות את התחכום הטקסטואלי של גפן שידוע בתור כותב מאד מוכשר.כך, אפילו חזות קודרת שמתיימרת לחשוף אמירה רבת רושם כמו בשורה: "שדות אינסופיים של ריקנות בלבי החשוך והפצוע" מתחילה להישמע כמו פלצפנות יתר- רבת מיאוס, לא של רוקיסט מעורר הזדהות אלא פשוט של נער גמלוני, מתוסבך מידי ואובד.

מעבר לכל האמור לעיל, אם אתה נער נצחי חולמני, רגיש ומתוחכם או סתם אוהב מוזיקה טובה סביר להניח שתאהב מאד מאד את הדיסק החדש של "בלאקפילד". עשרת הרצועות באלבום הן מושקעות, קליטות ונעימות ומוגשות כמיטב המסורת (הקצרה אך המשובחת) של בלאקפילד.

בדיסק הסינגל Once שקידם את האלבום,people 1,000 שעוסק בין היתר בתופעת ההערצה, Christenings המשובח עם צליל מעט "ביטלסי", The killer העדין והנוגה וSome day- שמכתירים סופית את ווילסון כאמן היגון המיוסר, Miss you המצוין שהוא כל כך "גפן" ו- Epidemic שבעיני הוא השיר החזק והטוב ביותר באלבום, גם רוק גותי בועט וגם גפן צורח ברקע כמו שהוא יודע. בדיסק גם הגרסה "האנגלית" המעניינת ל"סוף העולם" שתרם אביב גפן שעל אף שהשתלבה יפה עדיין לא השתכנענו מספיק כדי להחליף את הגרסה העברית שלה.

אין ספק בכלל ש"בלאקפילד" והשותפות עם ווילסון שדרגה את מעמדו של גפן. היא אפשרה לו להתפתח, הביאה אותו לסוג של פריצה לשוק הבינלאומי לה הוא ציפה כל כך במשך השנים וגם פתחה לו אופקים חדשים בעשייה מסוג אחר. ממש כשם ש"בלאקפילד" תרמה לו, דיי ברור שגם היא נתרמה על ידו, אבל התהייה המרכזית היא האם העשייה המבורכת הזו תהפוך למשהו משמעותי בסצנה המוזיקלית או תישאר בגדר פרויקט מעניין. בדור שבו אמנים מתפרנסים מייחצון חברות סלולארי ואחרים זוכים להיות חלק מלייבל של רשת בתי קפה אין שום פלא שענקי רוק אמיתיים הן זן נכחד. בפער הזה שבין הרצוי למצוי, בין הכמות לאיכות ובחלל האדיר בו מצויה כיום מוזיקת הרוק אנד רול, נמצאים "בלאקפילד", מגששים באפילה.